פסק-דין בתיק ע"ע 39843-04-10

השופט שמואל צור

1.                 המשיב היה עובד של המערערת החל משנת 1986. בחודש ינואר 2004, הוצא המשיב לחופשה ללא תשלום עד לחודש יולי 2004. בחודש אוקטובר 2004, נמסר למשיב כי הוחלט להוציאו לגמלאות מחודש ינואר 2005. למרות הודעה זו, לא הוצא המשיב לגמלאות והמשיך לעבוד, אלא שהמערערת החליטה להפחית את שכרו ב- 50% מן השכר שהיה צפוי לו ערב יציאתו לחופשה ללא תשלום, וזאת עד סוף שנת 2006. בהמשך הוצא המשיב לגמלאות מיום 18.7.07.

2.                 על רקע זה, הגיש המשיב תביעה בבית הדין האזורי בנצרת וטען כי הוצאתו לחופשה ללא תשלום, נעשתה שלא כדין ותבע את השכר שהיה מגיע לו לתקופה זו. עוד טען המשיב כי הפחתת שכרו נעשתה אף היא שלא כדין ולכן יש לחייב את המערערת בתשלום שכרו המלא בתקופת ההפחתה. המשיב הוסיף וטען כי הוצאתו לגמלאות נעשתה שלא כדין ולכן יש להשיבו לעבודה לאלתר. כמו כן, תבע המשיב לחייב את המערערת בגין פדיון חופשה ורכיבים כספיים נוספים שפורטו בתביעתו. בתגובה לתביעה, טענה המערערת כי כל פעולותיה נעשו כדין וכי המשיב אינו זכאי לסעדים הכספיים אותם תבע.

3.                 הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, כולל מסמכים, ובמהלך הדיון בבית הדין האזורי, הגיעו להסכמה דיונית לפיה הם ויתרו על חקירת המצהירים והסמיכו את בית הדין לפסוק לפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984.

4.                 בית הדין האזורי (הנשיאה וורד שפר ונציגי ציבור מר אברהם אלמליח ומר יגאל כהן; תיק עב 2616/07), בחן את החומר שבפניו ופירט בפסק דינו את השיקולים שעמדו לנגד עיניו בבואו לפסוק לפשרה על פי הסכמת הצדדים. בית הדין האזורי חייב את המערערת לשלם למשיב סכום של 140,000 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט בסכום של 5,000 ש"ח.

5.                 בעקבות פסק הדין, הגישה המערערת לבית הדין האזורי בקשה לתיקון פסק   הדין בטענה שמדובר בטעות קולמוס. לטענת המערערת טעה בית הדין בכך שפסק למשיב סכום של 140,000 ש"ח ובמקום זה היה עליו לפסוק לו סכום של 14,000 ש"ח בלבד. לטענת המערערת, סכום התביעה של המשיב הועמד על ידו לצרכי אגרה על 67,648 ש"ח, כך שבית הדין האזורי חרג בפסיקתו מסכום התביעה.

6.                 בית הדין האזורי (השופטת איטה קציר אשר כיהנה אז כנשיאה בפועל של בית הדין בנצרת), דחה את הבקשה. בית הדין קבע שאין מדובר בטעות קולמוס אלא בשינוי מהותי בפסק הדין שניתן על ידי הנשיאה שפר. בית הדין האזורי ציין כי אכן בתביעה שהגיש המשיב בבית הדין, נרשם סכום התביעה בסך 67,648 ש"ח לצרכי אגרה, אלא שהמשיב טען לחילופין לזכויות נוספות המגיעות לו מהמערערת אם לא יוחזר לעבודה, בסכום העולה על מיליון ש"ח. על רקע העובדה שהמשיב שילם אגרה בהתייחס לסכום התביעה שהוגבל על ידו, חייב אותו בית הדין האזורי  ביתרת האגרה הדחויה, בהתחשב בסכום שנפסק לו על ידי בית הדין האזורי (החלטה מיום 23.3.10).

7.                 על החלטה זו, כמו גם על פסק הדין של בית הדין האזורי עצמו, מוגש הערעור שבפנינו.

8.                 בהודעת הערעור ובסיכומי הטענות, מעלה המערערת את השגותיה כלפי שיקולי בית הדין האזורי בפסיקתו לפשרה. מעבר לטענות אלה, הטענה המרכזית שהובאה בפנינו במהלך הדיון הייתה, שבית הדין האזורי חרג מסמכותו בכך שפסק למשיב סכום כסף מעבר לסכום שהוגבל בכתב תביעתו משיקולים של אגרה. לטענת המערערת, בהסכמתה לפסיקה לפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד 1984, אין משום הסכמה לחריגה מגבולות סכום התביעה. לעניין זה טען המשיב, כי ההסכמה לפסיקה לפשרה לא הייתה מוגבלת בסכום התביעה המוגבל ולא הייתה לכך כל הסתייגות מטעם המערערת בבית הדין האזורי.

9.                 לאחר שנתנו דעתנו לכל טענות הצדדים, אנו מוצאים כי צדק בית הדין האזורי בדחותו את הבקשה לתיקון טעות קולמוס בפסק הדין וכי יש לדחות את הערעור על אותה החלטה, כמו גם על פסק הדין עצמו.

10.             השאלה שבפנינו היא האם מוסמך היה בית הדין האזורי לפסוק לפשרה סכום שהוא מעבר לסכום התביעה אשר הוגבל על ידי התובע מטעמים של אגרה. בנידון זה, מקובל עלינו הכלל כי בית המשפט לא יפסוק לתובע יותר מאשר ביקש, גם אם יתברר במהלך הדיון כי היה זכאי לקבל יותר (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 7, עמ' 162). אלא שכלל זה, כפוף לעיקרון אחר הקיים בסדרי הדין האזרחי והוא שבידי הצדדים קיימת אפשרות לשנות את מסגרת הדיון ואת השאלות השנויות במחלוקת, בין בהסכמה מפורשת לכך ובין בהסכמה משתמעת.

11.             במקרה הנדון, אכן הגביל המשיב-התובע, את תביעתו בסכום קצוב משיקולים של אגרה. אלא שבמהלך הדיון בבית הדין האזורי הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה בזו הלשון:

" הגענו להסכמה לפיה אנו מסמיכים את בית הדין להכריע בתביעה על דרך פסיקה לפשרה בהתאם להוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד 1984, זאת לאור מכלול החומר שבתיק וסיכומים בכתב תוך שאנו מוותרים על חקירת המצהירים מבלי שיהיה בכך כדי להוות הודאה במי מבין טענות הצד השני או ויתור על מי מבין טענותינו. מבקשים לסכם תוך 30 יום כל צד".

לא זו בלבד שמדובר בהסכמה לפסיקה לפשרה אלא שאין בהסכמה זו של הצדדים כל הסתייגות הנוגעת לעניין הסעד הנתבע. אדרבא, הצדדים הסמיכו את בית הדין לעיין במכלול החומר שבתיק ובתצהירים שהוגשו, כדי להגיע לפסיקה הנכונה. חשוב לציין, כי גם בהודעת ההסכמה של הצדדים לבית הדין וגם בסיכומיהם במסגרת ההסכמה הזאת לקראת הפסיקה לפשרה, לא הייתה כל התייחסות לעניין הגבלת סכום התביעה ולא הועלתה כל טענה לגבי הגבלת סמכותו של בית הדין לפסוק לפשרה. הצדדים התייחסו לכל רוחב יריעת המחלוקת. בכך יש משום שינוי חזית ברור של הצדדים לגבי היקף המחלוקת העומד להכרעתו של בית הדין. שינוי חזית זה הינו בידי הצדדים ובכוחם ולא יתכן שלאחר שבית הדין נותן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים, הטומנת בחובה הסכמה משתמעת לשינוי חזית - ולייתר דיוק להרחבת חזית המחלוקת הכספית לגבולות הסעד הכספי שפורט בכתב התביעה ובהתעלם מהגבלתו מטעמי אגרה - יחול שינוי בעמדת אחד הצדדים ותועלה טענה על חריגה מסמכות. על פני הדברים, בית הדין האזורי לא חרג מסמכותו אלא פסק לפשרה על פי הסכמת הצדדים, בדיוק במסגרת שהובאה בפניו ונטענה בפניו. לעניין שינוי חזית, לא למותר להפנות דבריו של ד"ר זוסמן לאמור:

 " לפעמים יש ובעלי הדין מתקנים כתב טענות בשתיקה, על ידי שמנהלים את המשפט בפסים שונים מאלה שנקבעו לו בכתבי הטענות, ואם עשו כן, לא תשמע לאחר מכן הטענה - ובודאי לא בדרגת הערעור - כי בית המשפט לא צריך היה לסטות מאפיקי המשפט כמו שסומנו בכתבי הטענות".

(סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 329, ראו גם בעמ' 332 וכן אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, 2007, עמ' 330).

דברים אלו ברורים. מסגרת הדיון, נקבעת על ידי הצדדים (התובע מצד אחד והנתבע מצד שני) ומסגרת זו היא המונחת לפני הערכאה השיפוטית להכרעה. הסעד הכספי הוא פרט אחד מתוך מסגרת הדיון. כשם שמסגרת הדיון נקבעת על ידי הצדדים, כך ניתן לתקן או לשנות אותה בדרך של תיקון כתב טענות. אך תיקון מסגרת הדיון יכול להיעשות גם בדרך משתמעת, על ידי הוספת טענות או שינוי פרטים, תוך כדי מהלך הדיון. ככל ששינוי שכזה הוא נחלתם של שני הצדדים, יש לתת לו תוקף ולמנוע מאחד הצדדים לחזור בו מכך.

12.       מעבר לשאלת הסמכות של בית הדין לפסוק לפשרה כפי שפסק, לא מצאנו כל נימוק של ממש לגופה של פסיקת בית הדין האזורי. מדובר בפסיקה לפשרה. בית הדין האזורי פסק לפי הנתונים שבפניו ובהתאם לשיקולים עליהם עמד בפסק דינו. בהיעדר כל נימוק כבד משקל שלא הובא בפנינו, אין אנו מוצאים כל עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.

13.       בשולי הדברים נציין כי צדק בית הדין האזורי בחייבו את המשיב לשלם הפרש אגרה בגין הפרש הסכום שנפסק לעומת הסכום שבגינו שולמה האגרה מלכתחילה. בכך פעל בית הדין האזורי על פי תקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשס"ח - 2008. אף שתקנה זו נוקטת לשון של "תיקון תובענה", הרי אין ספק שהעיקרון הגלום בה מתייחס גם למקרה של תיקון תובענה במשתמע, בדרך של שינוי חזית, כפי שהיה במקרה שלפנינו.